Jeton Kelmendi’s book in Hebrew

המשורר הנוסע בזמן מבקש לו זמן אחר

 

בלפור חקק

 

המשורר האלבני ייטון קלמנדי הוא מודל מודרני של הנוסע בזמן. המסע בזמן מאפשר לו ללכת בשבילי הדמיון, למחוז המשאלות והכיסופים.

כמו באגדות “נרניה”, גם המשורר בספר זה מבקש דלת שתוביל אותו לעולם אגדי וקסום. המסע שלו בזמן הוא מסע מאתגר ונועז, כיוון שהוא מבקש לשנות את הזמן. בזמן הנורמטיבי שאנו חיים אותו, האדם נקלע למערכות יחסים שונות, למראות שונים,  וגם לכיסופים לחוות מציאות שיש בה קסם ודמיון. השאיפה לחוות את הקסם מלווה תאווה לשהות במקומות האלה זמן רב.

 

אֵינְךָ יָכוֹל לַעֲבֹר לִזְמַן אַחֵר

 

אֲנִי מְטַיֵּל בַּזְּמַן

בְּעִקְבוֹת שְׁבִילֵי דִּמְיוֹן

מִשְׁאָלוֹת רַבּוֹת עוֹטְפוֹת מַחְשְׁבוֹתַי

אֵינִי מוֹצֵא דֶּלֶת פְּתוּחָה לִזְמַן אַחֵר,

דֶּלֶת שֶׁתִּקַּח אוֹתִי לְמָקוֹם

שֶׁבּוֹ אֶרְצֶה לֶאֱהֹב קְצָת יוֹתֵר,

וְאֶשְׁהֶה זְמַן רַב.

 

השאיפה לשנות את הזמן

 

שאיפתו של האדם לטוב, מלווה אותו משחר הבריאה. גם בסיפורי הבריאה, כל יום מימות הבריאה מסתיים בפסוק “וירא אלֹהים כי טוב”. הציפייה לטוב היא חלק מן הפואטיקה שמבשרת  טוב כל הזמן.. הנוסע בזמן שואף לשנות את הזמן כדי שיהיה לו טוב:

 

הָיִיתִי מְשַׁנֶּה אֶת הַזְּמַן:

שֶׁיִּהְיֶה לִזְמַן  אַחֵר.

אֶפְתַּח דְּלָתוֹת לְתִקְוָה

וְאֶהְיֶה מְלֵא צִפִּיָּה

לִתְקוּפָה טוֹבָה יוֹתֵר.

–          – – –

הַלְּוַאי הָיִיתִי זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹזֵב

לִזְמַן אַחֵר, אֲבָל לַעֲזָאזֵל,

אֲנִי מִי שֶׁאֲנִי – כּוֹתֵב נִשְׁכָּח אַחֲרוֹן שֶׁיִּוָּתֵר בִּזְמַן אַחֵר.

 

 

הפואטיקה של ייטון מחפשת אחר משמעות כל הזמן. הוא מבקש את הזמן בעולמות שונים מעולמנו, בשפות שונות מן השפות שלנו, עם אלפבית שונה. אולי העולם האחר ייתן לנו משמעות לחיינו, וזה מלווה בשאיפה לחיים של נצח:

 

מִנִּשְׁמָתִי עוֹלוֹת מַחְשָׁבוֹת מוּזָרוֹת

פְּעָמִים הֵן מוֹפִיעוֹת כְּמוֹ נָטְשׁוּ

וּבָאוּ מֵעוֹלָם שׁוֹנֶה מִשֶּׁלָּנוּ.//

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁרַבִּים מֵהֶם הַמְּעַט שֶׁבַּמְּעַט

שֶׁשְּׂפָתָם אֵינָהּ מְדֻבֶּרֶת וְאֵינָהּ כְּתוּבָה,

אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר שֶׁזֶּה מַשֶּׁהוּ

אֵיפְשֶׁהוּ בֵּינִי לְבֵינֵךְ, הוֹ, חָיִיתִי חַיַּי כָּל כָּךְ מַהֵר

וְלַמְרוֹת שֶׁלְּכָל הַשָּׂפוֹת קַיָּם אָלֶפְבֵּית מִשֶּׁלָּהֶן,

כָּךְ מַתְחִילָה הַשָּׂפָה הַזּוֹ שֶׁלָּנוּ

מִכִּשְׁלוֹנֵנוּ לְהָבִין הַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת.//

וּזְמַן, אִי מְאֻכְלָס בְּנִצְחִיּוּת שֶׁמַּעֲנִיקָה זְמַן

לְמִי שֶׁאֵין לוֹ זְמַן.

 

החיפוש אחר חיים של משמעות

 

חיפוש המשמעות הוא תהליך שמתחיל ברחוב צר, שהולך ומתרחב. מן האגרוף הקפוץ נפתחות האצבעות, רק ההיפתחות לעולם כולו סוללת דרך לחיים של משמעות:

 

אֲנִי

בַּהַתְחָלָה

רְחוֹב צַר

בְּקֹשִׁי יַחְזִיק אוֹתִי,

אֶקַּח אֶת זֶה אִתִּי וְאָז אֵלֵךְ

עַד הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֶגְרוֹף קָפוּץ,

שָׁם מַתְחִילָה הַמַּשְׁמָעוּת.

 

המסע בזמן נמשך כל הזמן, והאדם המבקש משמעות לחייו, מבקש לו את הזמן ללא הרף. המבט שלו על החברה האנושית הוא מבט אירוני, מרוחק. השירה שלו היא סוג של מבט אינטלקטואלי על חיי הסביבה ורצון להתגדר בעולמו שלו, רחוק מזמנם של אחרים.

 

עָשִׂיתִי מָה שֶׁעָשִׂיתִי

וְהֵבֵאתִי אֶת עַצְמִי לְכָאן עַכְשָׁו

יֵשׁ לִי אֶת כָּל הַזְּמַן לְהִתְמוֹדֵד אִתּוֹ

בְּעַצְמִי

נִגְרָר לְאֹרֶךְ זְמַן

 

רומנטיקן בתוך הכאוס הקיומי

 

המשורר הוא רומנטיקן חסר תקנה. גם בתוך הכאוס הקיומי, הוא מאמין באהבה. כדי שהתחזית לאהבה תתממש, הוא מאמין בחילופי העונות, וזה יוביל אותו לזמן נוסף בשנות חייו הבאות. החיים במסגרת זמן אחר מאפשרים לו חיפוש אחר אפשרויות קיום נוספות, אחרות:

 

אוֹי, אֵלּוּ אֵרוּעִים כָּאוֹטִיִּים שֶׁבָּאִים וְהוֹלְכִים

וּבְכָל זֹאת שׁוּב

אֵינִי יָכוֹל לְהַסְתִּיר תַּחֲזִיּוֹת זְמַן אַחֵר

צָרִיךְ אֹמֶץ כְּדֵי שֶׁאָעֵז לְהַאֲמִין בָּאַהֲבָה.

עֵת זְמַנִּים בְּקִירוֹת מִתְקַפְּלִים

וְקוֹבְעִים כִּוּוּנִים בְּחִלּוּפֵי הָעוֹנוֹת

שֶׁל כְּבִישׁ אָרֹךְ לְדִמְדּוּמֵי זְמַן נוֹסָף

בְּשְׁנוֹת חַיַּי.

 

דווקא ברגעים שבהם הכותב מאבד אמון ביכולתו השירית, הזמן המשתנה מגלה לו את כתיבתו ואת ההצלה שבכתיבה. הגאולה היא בכתיבה: אמנותו של המשורר מתקיימת גם לאחר מותו.  וגם כשהוא חי מחוץ לזמן, עדיין הוא חי כדובר בעל זיכרון:

 

בַּכְּתִיבָה נִמְצָאִים שָׁרָשִׁים כָּל כָּךְ עֲמֻקִּים

לֹא בְּקַלּוּת אֶפְשָׁר לוֹמַר אוֹתָם.

הַזְּמַן מַשְׁפִּיעַ עַל הָרֶגַע,

אֲנִי הָיִיתִי הָאֵרוּעַ בְּעַצְמוֹ

בִּזְמַן שֶׁהַשִּׁיר הַזֶּה נוֹצַר.

 

החזרה לכתיבה, החזרה של הכותב להאמין ביכולותיו השיריות, מחזירה אותו אל הנהייה הרומנטית. הנהייה שלו לחפש את שינוי הזמנים, ההמתנה הזאת,  מגלה לו שבספרים הסגורים יש מסע בזמן, יש רומנטיקה אמתית, יש מקום לשירה. מרסל פרוסט כתב את “בעקבות הזמן האבוד” כדי לברר את זהותו ואת משמעות חייו עבורו. קלמנדי יוצר זמן אחד, הזמן האבוד של עצמו. כך הוא מברר לעצמו את משמעות חייו:

 

אֲנִי מְחַכֶּה לָךְ מֵעֵבֶר לָאֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁלִּי

בְּשׁוּם מָקוֹם נִמְצָא אֵיפְשֶׁהוּ

הַהַמְתָּנָה נִמְשֶׁכֶת

לוּ הַהַגָּעָה וְהָעֲזִיבָה הֶגְיוֹנִיּוֹת וּנְכוֹנוּת.//

אֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתָךְ

בְּדַפֵּי סְפָרִים סְגוּרִים

וּבְכוֹתָרוֹת שִׁירִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ,

אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ

דֶּרֶךְ מַחְשָׁבוֹת רַבּוֹת, כְּשֶׁהַהֶעְדֵּר מוֹפִיעַ.

 

 

החיפוש אחר גאולה

 

המניע של הכתיבה תמיד הוא החיפוש אחר משמעות החיים, אחר גאולה:

 

מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים הִיא

סִבָּה לִצְעֹד לִקְרַאת הַמָּחָר, חֲלוֹם

שֶׁלְּכָל אֶחָד יֵשׁ זְכוּת לִרְאוֹת.

 

תחושת הזמן של ייטון קלמנדי היא עצמאות מתמדת של הנוסע בזמן. יצירת זמן אחר מאפשרת לו כניסה למרחבים וזמנים אחרים, שלא היה נחשף להם, אילו היה חי את מסגרת הזמן הקונבציונאלית. הזמן הוא “זמן של אף אחד”, הוא משוחרר מכורח של הסובבים אותו ושל המציאות המקיפה אותו. כך הוא מגיע למצב של שליטה בזמן:

 

עַד הַיּוֹם נָשָׂאתִי פַּחַד וְאֹמֶץ עַל כְּתֵפַי,

כְּשֶׁאֲנִי מְקֻפָּל בִּזְמַן שֶׁל אַף אֶחָד

וְאֵינִי עוֹשֶׂה פַּעַם אַחַת מַסָּעוֹת קָשִׁים,

בְּאֹמֶץ פָּנִים אֶל פָּנִים מוּל פַּחַד

 

אלה חיים במציאות שבה, למרות שהנוסע בזמן מתעלם מן הזמן, הוא מגלה שהמחוגים בקיר הזמנים ממשיכים להסתובב ברצף בלוח השעון. הוא חי ביבשת אחרת, בזמן אחר. אך המציאות אינה נעצרת, הזמן אינו נעצר. גם כשהוא חי מחוץ לזמן, אין לו שליטה על הזמן מחוץ לו:

 

צָרִיךְ אֹמֶץ כְּדֵי לְהָעֵז

לְהַאֲמִין בְּאַהֲבָה

מְחוֹגִים בְּקִיר הַזְּמַנִּים שֶׁנִּקְבְּעוּ

כִּוּוּנֵי יְצִיאָה, מַסָּע אָרֹךְ יוֹתֵר מֵחִלּוּפֵי הָעוֹנוֹת הַמִּשְׁתַּנִּים,

אֵרוּעִים זְמַנִּיִּים בִּשְׁנוֹת חַיַּי.

 

 

לתת זמן לזמן

 

היכולת שלו לשלוט בזמן היא מתוך צמידות לעיקרון: “לתת זמן לזמן”, הוא חי את החיים מחוץ לזמן, כדי לחוות את החיים בשונותם: כשהוא הולך אל הזמן שלו, הוא הולך אל עצמו:

 

לְאַחַר כָּל זְמַן

זְמַן אַחֵר מַגִּיעַ וְהַתַּפְקִיד הוּא לְהַאֲמִין בְּטוֹב

לְצַלֵּם אֶת הָרְצוֹנוֹת שֶׁלְּךָ בִּצְבָעִים לָתֵת זְמַן לַזְּמַן.

 

הוא חש עצמו כנוסע בזמן שנותן זמן לזמן, כחוּצָן בתוך החברה האנושית, זר, אאוטסיידר. “אני לא אחד מכם”, הוא אומר. החופש שבו הוא מתנהל מאפשר לו להתבונן על המציאות מבחוץ. הקוראים נחשפים לדובר שירי הכותב את חייו ככתב-חידה, שעליהם לפענח אותו, כדי להיכנס אל הזמן שלו. בכך שהוא יוצר לו זמן משלו, הוא יוצר הזרה של המציאות מחוצה לו. זו מציאות לא רלבנטית, עבורו:

 

אַחֲרֵי כָּל הַשִּׁנּוּיִים הָאֵלֶּה,

אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה שֶׁל חֹפֶשׁ

אֲנִי לֹא אֶחָד מִכֶּם,

לֹא שֶׁקֶט וְלֹא שַׁלְוָה בְּאֵרוּעִים

אֶלָּא רַק שְׂרִיטוֹת קַלּוֹת

מְצִיאוּת שֶׁאַף פַּעַם כְּמוֹ הָאֱמֶת אֵינָהּ נִמְלֶטֶת.

 

המשורר הוא חוצן החי מחוץ לכולם

 

לתחושה החוּצָנית הזאת, שהוא נבדל מכולם וחי מחוץ לכולם, יש גם השלכות על מעמדו בארץ שהוא חי בה, וגם לשֵבֵר שחל בארץ עצמה. הוא חש שגם הארץ עצמה חיה מחוץ לזמן, וכך מתבזבזים חלומותיה ואובדים:

 

כַּאֲשֶׁר הַזִּכָּרוֹן כָּבֶה לְאוֹר הָאוֹפְּטִימִיּוּת

אֲנִי לֹא רוֹאֶה אַף אֶחָד הוֹפֵךְ לְמִישֶׁהוּ

הַכְּרוֹנִיקוֹת הַמַּפְחִידוֹת שֶׁלָּךְ הֵן מַפְחִידוֹת אוֹתִי, אַרְצִי.//

לְהַגִּיד לָךְ שֶׁאַתְּ לֹא לְבַד בַּכְּאֵב הַזֶּה

נֵצֵא מֵהַחֲרָדָה, בִּזְבַּזְנוּ אֶת הַחֲלוֹם בִּשְׁבִילֵךְ.

מִחוּץ לַזְּמַן אָנוּ חַיִּים בְּיָמִים אֵלֶּה.

 

במציאות כה לוחצת, שהזמן סוגר עליו, והוא מנסה להתנהל בצורה עצמאית, כמו חי מחוץ לזמן, נותרה לו רק האהבה:

לָמָּה שֶׁלֹּא תַּחְשְׁבִי בִּכְלָל וְגַם אֲנִי

לָאֵרוּעַ אֵין נָתִיב

לְאָן נוּכַל לָלֶכֶת//

כַּמָּה נֵס מְחַכָּה לִי

שֶׁאֲאַכְלֵס אֶת אַהֲבָתֵנוּ כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.

חֲיִי אִתִּי שָׁעוֹת וְיָמִים אֲנִי רוֹצֶה לֹא לְהִתְעוֹרֵר

מֵהַחֲלוֹם הַקָּדוּם הַזֶּה..

 

ההזיות על אהבה הן מימוש של כל המשאלות:

 

הָעוֹלָם אוּלַי הִתְכַּוֵּץ כְּדֵי שֶׁאֶתְפֹּס

אֶת אַהֲבָתִי בְּיֶתֶר קַלּוּת

וְאַתְּ אַהֲבָתִי תְּקַבְּלִי אוֹתָךְ

בִּשְׁבִילִי

אֲנִי חוֹפֵר אֶת הָרְצוֹנוֹת שֶׁלִּי…

מִשְׁאֲלוֹת בִּשְׁבִילֵךְ.

יוֹם אֶחָד

כְּשֶׁהַפָּנִים שֶׁלִּי חִוְּרוֹת

בְּהֵעָדֵר שֶׁמֶשׁ וְאוֹר,

אֲצַיֵּר קַיִץ עִם חֹם עַל הַחוֹף

 

צו החיים במציאות ללא זמן הוא פרדוכּסלי: במציאות ללא זמן, עליך להתעורר בזמן:

 

אִם הַמְּצִיאוּת הִיא חֲלוֹם תִּתְעוֹרֵר בַּזְּמַן

חֲזֹר לְעַצְמְךָ לַהַתְחָלָה וְתֵלֵךְ בִּזְהִירוּת

 

 

המשורר הוא הזמן עצמו

 

מתברר, שהוא חי מחוץ לזמן, כי הוא הזמן עצמו !

 

וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁתֵּדְעִי שֶׁקָּרָאתִי לְעַצְמִי “זְמַן”

אַךְ וְרַק כְּדֵי לְהַכִּיר אוֹתָךְ

וְאַתְּ כְּשֶׁיִּהְיֶה לָךְ זְמַן

אַתְּ תִּמָּצְאִי בְּקִרְבַת מָקוֹם

כְּשֶׁהַמִּשְׂחָק יַתְחִיל.

 

החיים מחוץ לזמן עשויים לתת לפעמים תחושה של חיים בנֵצַח. אך ההתפכחות לא מאחרת להגיע: הוא יודע אז שהוא בן תמותה, שהוא זמני:

 

הִגְשַׁמְתִּי אֶת מִשְׁאַלְתִּי

וּבְמִקְרֶה הָפַכְתִּי לִדְמוּת שֶׁל הַסִּפּוּר הַזֶּה

וְהִתְחַלְתִּי לְהִתְוַדּוֹת עַל הַזְּמַן

שֶׁדַּרְכּוֹ בָּאתָ וְהָלַכְתָּ

אַתָּה חַי זְמַנִּית

 

החיים מחוץ לזמן, כחוּצן בתוך החברה האנושית, מביאים את הדובר לחשוב שהוא חי במציאות מיתולוגית, באגדה או בשיר לירי. כבר בראשית המאמר, הראיתי שהוא מחפש דלת אל מציאות אחרת, כמו באגדה “נרניה”.  ככל שהוא חי כנוסע בזמן שחי מחוץ לזמן, הוא חי את חייו כאודיסאוס שחוזר מארצות רחוקות, כדמות אגדית:

 

אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי חוֹזֵר

מֵאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת, מֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים אוּלַי מִשִּׁירִים לִירִיִּים,

מִמִּיתוֹסִים בַּמְּצִיאוּת

מִיְּמֵי קֶדֶם

אֲבָל לְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ, הַמָּקוֹם הַצָּפוּף הַזֶּה,

לֹא תּוֹפֵס אֶת כָּל הֶעָבָר הַזֶּה

כָּל מַסַּע הַזְּמַן הַזֶּה